שנו חכמים במשנה דהרואה (נ"ד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והיינו לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפיצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ויחשוב שהכל כפרת עונותיו, ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם, ועבודת השם שמחה היא לו, וזהו דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך… ובכל מאדך", בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הן מדה טובה הן להיפך, הוי מודה לו במאד מאוד. וזהו שאמר דוד: "חסד ומשפט אשירה", כלומר בין שנוהג עמי במדת החסד ובין שנוהג עמי במדת משפט תמיד אשירה. ואיוב אמר: "ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך". ולעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' (גמרא ס':), והמשכיל יבין בדעתו ושכלו כי ענייני עולם הזה הבל וריק, רגע קטנה כצל עובר וכחלום יעוף. ערוך השולחן רכב' ג'

אם כן נשאל כדי לתרץ
אם אדם מברך בדעת שלימה והרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם מדוע עדיין מברך דיין אמת
והתירוץ

@נחום-בקר כתב:

גם המיעוט וירידת המלכות, בהתגברות השינויים שמצד האדם [המתוודה, ושומע מעתה לדבריו], נהפך לתיקון, בריבוי התהוות הכלים [לקבלת אור העליון יתברך בכפלי כפלים] ונצטרף לתיקון המיעוט ושינויי נשמות המלכות שמצד העליון יתברך בתחלת הבריאה.
וכפי זה 'הטוב' הוא סדר הצרופים שברא בהם השי"ת את העולם וכל סדר השתלשלות הבריאה. ואילו 'המטיב' הוא מה שמתקנים את שינוי הצרופים ומכינים מהם כלים חדשים לגילוי האור העליון בכפלי כפלים

(יָדוּעַ, שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע וְהַקְּלִפּוֹת נִתְהַוִּים מִן שְׁבִירַת כֵּלִים)
וכשאדם זוכה לדעת בבחינת אתה הראיתה לדעת
וּכְשֶׁיֵּדַע כָּל זאת (אין כל אלא לריבוי שלא רק שהרעה טובה לעובדי השם אלא גם טובה לאחרים
עַל יְדֵי שֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הַנַּ"ל נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה
עַל יְדֵי שֶׁרֶץ קָטָן שֶׁבִּנְחִירָיו
עַל יְדֵי שֶׁהִרְגִּישׁ טֻמְאָה קְטַנָּה שֶׁמְּבַלְבֶּלֶת אוֹתוֹ
עַל יְדֵי תְּשׁוּבָתוֹ גּוֹרֵם
שֶׁגַּם אֵלּוּ הָרְשָׁעִים נַעֲשׂוּ כִּסֵּא לַקְּדֻשָּׁה
וִיהָבֵי לְבִנְיָנָא הַנָּךְ מְחוֹזָא
שֶׁעוֹזְרִים גַּם הֵם לְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם
שֶׁיִּבְנוּ הַנָּךְ מְחוֹזָא
שבזכותו כל בני דורו מאיר להם פתח כיסופים וגעגועים לחזור בתשובה
ואם עד עכשיו היה מברך דיין אמת כי ידע בפשטות שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד מעכשיו זוכה לדעת שהנפילה שלו טובה גם לאחרים ולכן יברך הטוב לעצמו והמטיב לאחרים שעימו בסירה)

...נִקְרָא יְדִיעָה שְׁלֵמָה
כִּי עִקַּר הַדַּעַת הוּא אַחְדוּת שֶׁל חֶסֶד וּגְבוּרָה
זֶה נִקְרָא דַּעַת
הַיְנוּ שֶׁלּא יַחֲלק בֵּין חֶסֶד לְדִין, וִיבָרֵךְ עַל כֻּלָּם "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב"

כל מי שענה לך כאן, לא הבין את שאלתך, מקווה שהועלתי

@נחום-בקר כתב:

על עצם הברכה שתיקנו חז"ל. כי המילה מיטיב כוללת בתוכה את הטוב

על עצם הברכה מבואר בפוסקים ׳טוב׳ שהטיב לך, ו׳מיטיב׳ שהטיב לזולתך, הנה יוצא מפה ש׳טוב׳ לא הכוונה בעצם אלא שהטיב לי בעצמי, וצ״ע

@לב-העולם-אתה כתב:

עדיין לא מסביר מה זה מוסיף לי למהלך התורה.

יוצא מזה חידוש שההתכללות והביטול באין, קורה כשמודים ומברכים הטוב והמטיב, וזה ע"י ההבנה שעצם הישות שיש בבריאה זה מטובו ית'
(ואע"פ שהישות הוא הפך הביטול וממילא הוא הפך הטוב כביכול, כי הרי שיא הטוב הוא באי"ס ששם כולו טוב באמת, ולפי"ז ההפך מזה דהיינו הישות זהו דין, אעפ"כ לולא ה'גרבי משחא' = הכלים, הישות, א"א להכיל ולהבין זאת בדעת - "תבין שכל זה אנוכי". (כל זה ע"פ ביאוה"ל שם)
וזה עוד הסבר איך כל מאורעותיו לטובה כי בלי מאורעות/ שינויים/ גשמיות אין למי להטיב, ומימילא לא מתגלה שהוא טוב)

ראיה לדברי שהביטול נעשה גם ע"י ההודיה והברכה: ברבב"ח רבינו מביא את הפסוק "תהילתי אחטם לך" לעניין התפילה [שבו מתגלה הביטול כמוב"פ] וזה בוודאי מקושר ל"בה' אהלל דבר"

@לב-העולם-אתה כתב:

כיוון. אולי תואיל להרחיב דבריך

הביטול והענוה זה להתמסר לשני ולא להיות רק "אני", א"כ ע"י ההתכללות בטוב גורם להיות מטיב לשני. וזה מסביר את כל הנושא של טענת משה, שזה עצמו מוכיח על ביטולו וענוותנותו!

@אוצרבלום כתב:

זה פירוש המילה. 'טובתו' = 'טוב דידיה'.

כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו - מדובר לכאורה על טובתו של האדם

@חבר-אני כתב:

ואפ"ל שלכן התכלית הוא לברך הטוב והמטיב, כי זה אכן גם תכליתו של הקב"ה שלמען זה ברא את העולם! והיינו שע"י ברכת הטוב והמטיב מתרחש החיבור בין עצם הטוב = הקב"ה לברואיו ש"מטיב" עמהם, - וכך בעצם נכללים באי"ס!)

עדיין לא מסביר מה זה מוסיף לי למהלך התורה.

@חבר-אני כתב:

עוד כיוון למחשבה: הנכלל בטוב בהכרח שירצה להיטיב, ולכן משה רבינו מסר נפשו בעד ישראל - "ואם אין מחני נא וכו'.
וכן רואים ברבב"ח שע"י תשובתו של איש הישראלי גורם שגם הרשעים יהיו כסא לקדושה

כיוון. אולי תואיל להרחיב דבריך

ואפ"ל שלכן התכלית הוא לברך הטוב והמטיב, כי זה אכן גם תכליתו של הקב"ה שלמען זה ברא את העולם! והיינו שע"י ברכת הטוב והמטיב מתרחש החיבור בין עצם הטוב = הקב"ה לברואיו ש"מטיב" עמהם, - וכך בעצם נכללים באי"ס!)

עוד כיוון למחשבה: הנכלל בטוב בהכרח שירצה להיטיב, ולכן משה רבינו מסר נפשו בעד ישראל - "ואם אין מחני נא וכו'.
וכן רואים ברבב"ח שע"י תשובתו של איש הישראלי גורם שגם הרשעים יהיו כסא לקדושה.

@לב-העולם-אתה כתב:

מניין לך שלטובתו זה רק למי שטוב לדידיה?

זה פירוש המילה. 'טובתו' = 'טוב דידיה'.

@לב-העולם-אתה כתב:

@אוצרבלום נראה לי שכל העניין של תורה ד' זה יותר ה והמיטיב שזה העניין של כל מאורעותיו לטובתו

'מאורעותיו לטובתו' פירושו שהשי"ת הוא 'טוב' לדידיה, וכאמור מה שהוא גם 'מיטיב' לאחריני - כלומר לאנשים שאינם 'הוא'- זה לכאורה תוספת וחידוש.

@שמחה כתב:

מנסה להבין מה מוסיף לי לפי התורה ד זה שהוא טוב מעבר לזה שהוא מיטיב?

בפשטות עיקר החידוש והתוספת שצריך להבין הוא 'והמיטיב', כיצד פרט להשגה בגדולת השי"ת שהוא 'הטוב' לדידיה, שייכת גם הבחינה של 'המיטיב' לאחריני בהשגת מעין עוה"ב.
ועי' חכמה ותבונה אות ב' (מובא בהקדמה שניה לביאהל"ק), ומשמע שר"ל שזהו "אנכי ה' אלקיך" - הטוב, "אשר הוצאתיך וכו'" - המיטיב, ודו"ק.

@איש-היער כתב:

כל דבר שנותן למשהו - הוא גם השורש שלו.

הדוגמאות אכן תואמים אותם להפליא,
אבל לגבי הטוב והמיטיב לכאורה זה שונה.
שהדבר שנותן משהו - הוא גם עצם הדבר הניתן. ולא שורש המקבל כמו בדוגמאות. ודו"ק.