הקדמה בעניין איך התורות בליקוטי מוהר"ן בנויות.

כל תורה היא כמו ספירלה דהיינו צריך למצוא את המדרגה הכי נמוכה בתורה, ואת המדרגה הכי גבוהה, אחרי שמצאנו אותם אז כל שאר התורה נמצאת בין לבין, פירוש מדרגה אחר מדרגה, שעל ידי לדוגמה תורה אז מתגבר רשעת הרשעים, ואז צריך להתחזק בצדקה שעל ידה מגיעים למורי הוראה הגונים. ואז כנגד זה מתגבר הרע עין וכנגדו צריך להתחזק באמונת חכמים של ידי זה מגיע לאדם השלם. כל התורה נמצאת בתוך המסילה הסולם שלב אחרי שלב, שכמובן צריך להתייגע ולעיין כדי לראות את זה.

ואם תבא ותשאל איך זה מסתדר עם זה שהתורה של רבינו היא אין סופית, איך זה ייתכן שהמסילה כביכול נגמרת בשלב הכי עליון בתיקון. והתשובה לכך היא שכאשר אתה מגיע למדרגה הכי גבוהה במסילה. מתגלה פגם יותר דק יותר עדין של הקלקול הכי נמוך של התורה. וכך מדרגה לדרגה. עד אין סוף.

בגלל שהתורה היא אין סופית וכל בחינה כלולה מכל הבחינות. אז בין כל מדרגה בתורה למדרגה הבאה יש אין סוף שלבים, בדקי דקויות וכו', אז איך אפשר כן לעלות מדרגה לדרגה? והתשובה היא שכאשר אנחנו ניגשים באמונה בתמימות ובפשיטות אז ממילא מתקיים כל השלבים שאנחנו לא מבחינים בהם בדעת ולא מסבירים או מתייחסים ושמים לב אליהם. (לעניות דעתי זה יוצא מהכלל החמש עשרה).

עד כאן הקדמה פשוטה בעניין המסילה והגישה הנכונה לליקוטי מוהר"ן. לעניות דעתי.

חשבתי שיש כאן משהו מפליא שקשור לעניין תורת הנסתר ותורת הנגלה. כי כאשר מופיע בתורה בחינה לא טובה כמו נגיד גזל, אז יוצא שאתה חייב לעבור בבחינה של גזל כדי להתקדם לשלב הבא. (כמובן יכול להיות בדקות, ולא דווקא גזל ממש רח"ל). אז בהסתכלות הזאת כל נפילה שלך היא חלק בלתי נפרד מהעלייה ואי אפשר בלעדיה. {זה קשור לנקודה של למה הירידה מוכרחת, למה היא מחויב המציאות}. בחינה של נסתרות התורה. של ידיעה.

באופן מפליא דווקא בהסתכלות פשוטה על התורה, רבינו מתאר כל הזמן צמתים שבהם אתה צריך לבחור בטוב ולא ברע. לא נראה בהסתכלות הראשונית הפשוטה בתורה שאתה חייב לעבור את הבחינות הלא טובות בתורה.

ויכול להיות שזה קשור לנקודה של השוני בין רבינו לחסידות. שרבינו תמיד נזהר לא להגיד שהגוף יותר גבוה מהנשמה, אלא תמיד בצורות עדינות. לדוגמה שלפעמים כשהנשמה נופלת ממעלתה אז על ידי הגוף היא חוזרת למעלתה. פירוש אצל רבינו זה תמיד נאמר בזהירות, ולא כמו בחסידות שיכול להיות דיבור בסגנון שהגוף גבוה מהנשמה. עוד דוגמה קטנה היא שכאשר שאל רבינו את רבי יודל מדאשיב שיגיד לו דיבור מרבי פנחס מקוריץ. אז אמר לו דיבור שהמשמעות שלו היא שה' גם שותף לעבירות בגלל שהוא לא לוקח את הכח ממני כאשר אני עושה את העבירה. הדיבור נאמר בהקשר של אשמנו לשון רבים וכו'. ורבינו אמר גם אני אומר כן, והביא את הפסוק של יהודה שמדבר ליוסף, "ויאמר בי אדוני". אבל שם רבינו מדגיש וזה נכנס גם בדברי הפסוק הפלא ופלא שזה רק כביכול. שבאמת אני ידעתי שבאמת אני האשם.
{ממש בקצרה כי זה לא עיקר המכוון, כל חידוש בתורתנו הקדושה הוא בעצם מגיע והופך את היוצרות את הפשט. לדוגמה אצל תלמידי הגאון מוולינא זה בעיקר היה מודגש עצם היתרון של התורה שבעל פה, "שהיא בפשיטות יותר נמוכה מהתורה שבכתב) על גבי התורה שבכתב. וכן אצל החסידות זה עצם החידוש שהעולם הזה יש לו יתרון על גבי העולמות הגבוהים יותר. וכמובן נגזר מזה היחס לגשמיות ולענייני העולם הזה. אצל רבינו בהקשר של התחזקות ועוד.}

אז זה נראה לי ממש מפליא שבפשט התורה, רבינו תמיד מראה שיש טוב ויש רע, את את מצח הנחש ויש את הצדיק. אבל כאשר מעיינים אז רואים שזה תלוי בזה, ושבשביל שיתגלה הצדיק אז מחויב לעבור דרך מצח הנחש.

סיכום: רואים שרבינו בתוך התורה עצמה בחר להסתיר את הנסתר. כי הוא צריך להיות נסתר. ובפשט לשים את הפשט על השולחן, את הבחינה של פשטי תורה. (שזה הכלל הרביעי).