@בצילו כתב:

בהמשך הפרק: אם תשיב משבת רגלך

ויש גם בהמשך (פסוק אחד לפני 'אם תשיב משבת רגלך') "וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ" - אולי רומז לצדיק ('הצדיק נקרא גודא, לשון גדר, שהוא גודר פרצותיהן של ישראל').

(ובאותו פסוק כתוב "וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם", ופירש הרד"ק 'כי כמו שהמעשים הרעים מחריבים הארץ, כן המעשים הטובים מיישבים אותה' - אולי רומז על התיקון של 'מחריב הצירוף הטוב של הדיבור', ואח"כ "מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת", ופירש ר"א מבלגנצי 'משובב נתיבות – שהיו לבני אדם עד עתה דרך הפרצות והחורבות לקצר דרכם, ואתה בניתם, ונסתלקו כל הנתיבות להיות יישוב, לשבת בם אדם. כל 'שביבה' שבמקרא הוא לשון אַשְגָרֵי"ר וְאַשְווַיִי"ר (בלע"ז), שהולכי דרכים תועים על שיאבדו דרכם' - אולי רומז על 'ואינו יודע באיזה דרך מהלך').

(ולתשומת לב - מי ששאל למה כל הזמן שולחים לאשכולות אחרים, התשובה פשוטה: כל דבריו של רבינו מקושרים זב"ז וממילא א"א להבין את הנאמר כאן עד שלא תראה מה שנאמר שם. ואין הכוונה 'לסגור' אשכולות.)

[ולפי"ז מיושב (-שאלה של לטייל ב'קשרי המקראות')
-מדוע רבינו לא הביא את תחילת הפסוק "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית", ששם לכאו' מצוות הצדקה מפורשת יותר, כי רבינו רצה להביא דוקא את עניין ה"ערום" וכנ"ל.]

אבל השאלה עדיין נשארת לפי הפסוק הראשון -בצירוף דרשת חז"ל - שהביא : "אם שלמים וכן רבים....שוב אין מראין לו סימני עניות" - כאן היכן המשמעות שמדובר לצדקה לצדיק דוקא?