@נחום-בקר כתב:

@חבר-אני לענין 'מהות הענוה וכו'' עיין בתורה קמז בסופה שמבואר שהענו יודע שהוא ענו.

לא קבעתי מסמרות, אבל הסברתי שגם זה שהצדיק אומר ע"ע שהוא עניו, זה עצמו (אולי) בבחי' שני הפכים ולכן גם "כְּשֶׁיִּהְיֶה בְּמַדְרֵגָה שֶׁיּוּכַל לִכְתּב עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (בְּמִדְבַּר י"ב) : "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד" זֶהוּ מַדְרֵגַת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית" (ליקו"מ קמז) אעפ"כ לא ידע זאת שהרי הוא בביטול כל הרגשותיו.

@לב-העולם-אתה כתב:

או אולי משה רבינו לא היה בטוח בזה שהוא כ"כ עניו??? ואולי זה חלק מהענווה שלו?

אכן! וזהו בחי' ולא ידע איש - אפי' משה לא ידע!
ויוצא כאן עוד ביאור עמוק בעניין ה'אין'.
[אם איני טועה חז"ל דורשים זאת לגבי קבורתו של משה, שאפי' הוא אינו יודע היכן הוא קבור.
והרי לפי ביאורו של רבינו, הוא קבור בגיא - בענווה, לפי"ז יוצא, שאינו יודע מענוותנותו.]

ואין זה סותר לזה שמשה בעצמו רואה שכתוב שבחו בתורה: "והאיש משה עניו וכו'". וכן השיחה בחיי"מ שרק מי שיכול לומר ע"ע שהוא עניו, הוא העניו האמיתי.
כי זהו מהות הענווה, שיכול לומר ע"ע שהוא עניו ואעפ"כ לא לדעת שהוא עניו ! כי אדרבא בגלל שהוא עניו שזהו בחי' רצוא, ע"כ אינו יודע מזה. ודוק. (ומוכרחים לומר בזה שני הפכים בנושא אחד: הידיעה שהוא עניו גורמת לו להיות אין ולא יודע, בבחי' תכלית הידיעה דלא נדע)

משמע שב"ביאור הליקוטים" אות כז הרגיש בזה, ומבואר שם שכל זמן שלא נשלמת דרגת הביטול לאין בשלימות, נמצא עיכוב גם למחילת העוונות, וממילא גם ליכולתו לספר שבחיו.

ואף אם נבדל ונשגב ענוותנותו של משה מכל האדם וכו', צריך על כל פנים להיזהר שלא להל ולפאר את עצמו (כמ"ש "יהללך זר ולא פיך"). אך לא כן משה רבנו, כי בהבדלו ורוממותו על כולם, יש ביכולתו לפאר את עצמו ולהודיע כי "האיש משה ענו".

ובפסוק נאמר "ענו" חסר יו"ד, שמזה משמע שעדיין חסר משהו באותה הענווה, שהרי לא נתבטל בתכלית הביטול בבחינת "לא ידע איש" עד אחר הסתלקותו וקבורתו בגיא, כמובא בפנים וכו' עיי"ש בביאור הליקוטים.

ונמצא מבואר שכל התעלות והתכללות משה באין זה בעת הסתלקותו, ועפ"י זה מבואר שכפרת חטא העגל תלוי ועומד בביטול והתכללות ב"אין". ועל כן טען משה "ואם אין", היינו אם אין הגעתי למדרגת ביטול של "אין", הרי "מחני נא מספרך", כי איך אוכל לשמוע השבח בביטול כל החומריות והגשמיות. ואזי יהיה במדרגת ענווה, "ענו" (ללא יו"ד), שהיא בחינת "משים עצמו כשיריים". וגם במדרגה זו אוכל לכפר על חטא העגל, שהרי "ועובר על פשע לשארית", למי ששם עצמו כשיריים.

נמצא שמשה רבנו טען לקב"ה "ממה נפשך", אם אני במדרגת "אין" הרי צריך אתה לכפר על חטא העגל, ואם לא הגעתי למדרגת "אין" אזי "מחני נא מספרך". ובמדרגת "משים עצמו כשיריים" אכפר עליהם. ובזה מדוקדק לשון רבנו (סוף אות ז'), "ואם אני ענו, צריך לך שתשא חטאתם כמו שכתוב ועובר על פשע לשארית", היינו במדרגת "ענו" תשא חטאתם.

ושמא עפ"י הנ"ל מתבאר שדווקא מחמת חטא העגל עלה ונתעלה משה יותר במדרגת ה"אין". ואין נמחה שמו מהתורה, וגילה י"ג מידות הרחמים בריצוי על חטא העגל. שזהו בחינת "ויקבור אותו בגי", שיש שנכתב בתורה "גיא" בכתיב חסר "גי", שזהו רמז ל-י"ג מידות הרחמים. וזהו קבורת משה "בגי מול בית פעור", לסלק פגם עבודה זרה דפעור, שזהו עבודתו בביטול וכפרת "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" דחטא העגל.

וזהו בחינת "דהוו מנסרי מגרמיהו לבנינא הנך מחוזא", שמאותו הפגם בעצמו עלה ונתעלה משה בביטול וענווה בהשגת מדרגת ה"אין".

ובזה נרמז שכך בכל נפילה בעבודת "וידוי דברים" שעיקרה הבושה והענווה, יש כוח לעורר את המחילה והכפרה. ונמצא שמאותה הנפילה, בזמן התיקון מתעוררת ונבנית הענווה והבושה.