אֲבָל כְּשֶׁנִסְתַּלֵק מִזֶה הָעוֹלָם וְשָׁם בָּעוֹלָם הַבָּא אֵין שַׁיָּךְ יְרִידָה, וְהַצַדִיק מִשְׁתוֹקֵק אַף־עַל־פִּי־כֵן לַעֲלוֹת בְכָל פַּעַם מִדַרְגָא לְדַרְגָא, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁנִסְתַּלֵק לַמָקוֹם שֶׁנִסְתַּלֵק וְזוֹכֶה לְרַב טוּב אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאָתָה וְכוּ', אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא חָפֵץ לַעֲלוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי לִגְּדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת כִּי אִם עַל־יְדֵי יְרִידָה כַּנַּ"ל וְשָׁם אֵין שַׁיָּךְ יְרִידָה כַּנַּ"ל.

עַל־כֵּן כְּשֶׁבָּא אֶחָד עַל קִבְרוֹ וְצוֹעֵק עַל רִבּוּי עֲוֹנוֹתָיו, שֶׁהֵם בְּחִינַת יְרִידוֹת, אָזַי גוֹרֵם תַּעֲנוּג גָדוֹל לְהַצַדִיק, כִּי אֲזַי הַצַדִיק מוֹרִיד עַצְמוֹ לִמְקוֹם יְרִידָתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁבָּא עַל קִבְרוֹ לְהִוָשַׁע שָׁם, כִּי כְּבָר הִבְטִיחָנוּ שֶׁאֵין שׁוּם יְרִידָה בַּעוֹלָם שֶׁלֹּא יוּכָל לְהוֹשִׁיעוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ מִשָׁם סוֹף כָּל סוֹף וְאֲזַי נֶחְשָׁב לְהַצַדִיק כְּאִלוּ יָרַד בעַצְמוֹ. וְעַל־יְדֵי זֶה הַצַדִיק עוֹלֶה עוֹד לְעֵלָא וּלְעֵלָא וְכוּ' לְפִי בְּחִינַתוֹ בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָה, כִּי זוֹכֶה לַחְתֹּר וְלִמְצֹא עוֹד חֲסָדִים נִפְלָאִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד מְאֹד וּלְגַלוֹת אוֹתם מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִלוּי בְּאוֹפֶן שֶׁיוּכָל לְהוֹשִׁיעַ וּלְהַעֲלוֹת אֶת זֶה גַּם מֵאוֹתָהּ הַיְרִידָה הָעֲצוּמָה שֶׁיָרַד עַכְשָׁו, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹשִׁיעוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ כִּי אִם עַל־יְדֵי חֲסָדִים חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי מֵאַחַר שֶׁהוֹסִיף לִפְגֹם וְלַחֲטֹא עוֹד כָּל־כָּךְ. אֲבָל הַצַדִיק בְּעֹצֶם כֹּחוֹ מַמְשִׁיךְ עַתָּה חֲסָדִים חֲדָשִׁים נִפְלָאִים שֶׁזֶּה עִקַר הָעֲלִיָה הַבָּאָה עַל־יְדֵי הַיְרִידָה כַּנַּ"ל שֶׁעַל־יְדֵי אֵלוּ הַחֲסָדִים מַעֲלֵהוּ וּמוֹשִׁיעוֹ גַּם מִזֹאת הַיְרִידָה.

וְזֶה עִקַר תַּעֲנוּג וְשַׁעְשׁוּעַ הַצַדִיק יוֹתֵר מִכָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַבָּא שֶׁיֵשׁ לוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹבָה נִצְחִית לְאִישׁ הַיִשְׂרָאֵלִי שֶׁיָרַד לַמָקוֹם שֶׁיָרַד, כִּי זֶה עִקַר עֲבוֹדָתוֹ בְּחַיָּיו וּלאַחַר הִסְתַּלְקוּתוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמְשַׁמֵשׁ בַּמָרוֹם, שֶׁעִקַר הָעֲבוֹדָה וְהַשִׁמוּשׁ לַעְזֹר לְיִשְׂרָאֵל בִכְלָל וּבִּפְרָט בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁעִקַר הַצָרָה הַגְדוֹלָה מִכָּל הצָרוֹת הוּא צָרוֹת הַנֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתוֹרָה 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם'. כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמוֹשִׁיעַ לְיִשְׂרָאֵל בִּירִידוֹת כָּאֵלֶה עַל־יְדֵי זֶה נִתְגַלִין חֲסָדִים חֲדָשִׁים נִפְלָאִים שֶׁהֵם עִקַר גְדֻלַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁצְרִיכִין לְגַלוֹת בְכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי לִגְּדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְכַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה עִקַר תַּעֲנוּג וְשַׁעְשׁוּעַ הַצַדִיק כְּשֶׁמַשִׂיג יוֹתֵר גְדֻלַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא גְדֻלַת רַחֲמָיו וְחֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ וְכַּנַּ"ל, שֶׁנִתְגַלִין עַתָּה דַיְקָא עַל־יְדֵי שֶׁמְקָרֵב וּמַעֲלֶה וּמַגְבִּיהַ אוֹתוֹ מִירִידָה העֲצוּמָה הַזֹאת. נִמְצָא שֶׁדַיְקָא עַל־יְדֵי הָאִישׁ הַזֶה שֶׁבָּא מִירִידָה כָּזֹאת עַל קִבְרוֹ, עַל יָדוֹ דַיְקָא זוֹכֶה הַצַדִיק אַחַר הִסְתַּלְקוּתוֹ לִבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָה וְכַּנַּ"ל וְהַבֵן הֵיטֵב: (מתנה ה', כא)

מחביבות הדברים העתקתי את כל הסעיף שם.

וע"י שיתקן הצירופים רעים עי"ז יעלה לאי"ס עליון יותר -שהרי זה אין סוף..., ו"הירידה תהיה תכלית העליה", כי ע"י הווידוי יש לו עוד אותיות/כלים להאיר בהם את האי"ס, במילים אחרות עוד "מאורעות" שונות בהם יתגלה שהם לטובה.
(ולכן הצדיק צריך אותנו.)

@נחום-בקר כתב:

התאפקתי מלומר זאת. אך כעת אכתוב ב' מקורות לענין 'מתוך תורה ד'.

פעם הבאה אל תתאפק...
דברים נפלאים מאוד.
אם ככה לדעתך מתי כן צריך את "האין" בשביל הכפרה?

@לב-העולם-אתה כתב:

@מאיר-לב תקרא את הפוסט האחרון שלי.
לא מבין מה לא ברור בו...

באמת לא הבנתי, בדברים שהבאת אין שום ראיה לכך שאם הצדיק לא נמצא ברצוא הוא לא מכפר!
אשמח לביאור הראיה שהבאת, כי המסקנה האליה הגעת היא מרחיקת לכת ומצריכה ראיה חזקה...

@איש-היער כתב:

הרי גם הצדיק הוא באין סוף ברצוא ושוב
(וזה קשור לדיון של @לב-העולם-אתה ב https://likutei.com/post/798)
וכאילו משמע בתורה שצריך וידוי לפני הצדיק שהוא בא"ס ואין התייחסות לכל מיני זמנים שהוא בשוב שאז הוא לא הכתובת לוידוי דברים??
אז... מה עושים אם בדיוק כשבאתי לתלציד חכם הוא בשוב?
ומתי הוא בשוב?
ולמה רבינו מתעלם מזה?

לפי ענ"ד בדיוק להפך, צריכים להתוודות לפני כשהוא בשוב, וכשיכנס ברצוא יזכר בוידי ויפריש דרך, כי אם לא כן לא יראה כלל פגם.

@לב-העולם-אתה כתב:

הייתי מוסיף לרשימת השאלות של @איש-היער מה קורה היום כשהצדיק רק ברצוא?
או אולי גם היום יש לו בחי' של שוב?
(מוזכר לגבי תורות אחרות שכשבאים לקברו מורידים אותו...)

היום הוא גנוז בתמונת אותיות, וזה תלווי בנו כמו שהארכתי [כאן] (https://likutei.com/topic/81/למה-רבינו-דילג-ישר-לוידוי-דברים/9) בס"ד

אחר העיון בתורה ד. אני שוב שואל ומבקש שיצוטטו הלומדים היכן מוזכר בדברי רבנו שהוידוי אצל הצדיק צריך להיות כשהוא בבחינת 'רצוא' או כשהוא בבחינת 'אין סוף'.

אני מסכים איתך לגמרי!
לא כתוב בשום מקום בתורה שהצדיק צריך להיות באין סוף כדי לכפר.
הדבר היחידי שכתוב זה שיש לו את הבחינה הזו.
לכן וודאי שהוא יכול לכפר גם כשהוא עצמו נמצא באותו הרגע בבחינת שוב.
ותראה מה שכתבתי לפני כן שמתקשר היטב לנקודה הזו.

מחילה על הוצאת הדיון מהקשרו...